את המכתב הזה רציתי לכתוב כבר הרבה הרבה זמן, אבל חששתי והתביישתי לפרסם אותו.

אני מקדישה את המכתב לכל אישה שחיה בבושה ובתחושה שהיא לא מספיק טובה בדיוק כפי שהיא, כי אני יודעת איך זה מרגיש לחיות בבושה ובחוסר בטחון לגבי עצמי והגוף שלי.

הלוואי שבמכתב הזה תמצאי גם את עצמך, ותדעי שאת לא לבד ושאפשר לשנות את התחושה הזו של "לא מספיק טובה"!

ואם יש לך ילדה מתבגרת בבית, העבירי לה את המכתב, אולי אפילו תקראנה אותו ביחד.

זה מרגש אותי לחשוב שיש לנו את היכולת לגדל דור חדש של נשים שלא יתביישו בגופן כמו שאנחנו התביישנו / מתביישות עדיין. 

שדיים יקרות שלי,

את המכתב הזה אני רוצה לכתוב לכן כבר הרבה זמן אבל פחדתי.

אולי כי התביישתי, אולי כי המחשבה על כל מה שעברתי אתכן ב-22 השנים האחרונות (מאז גיל 12) מכניסה אותי לזיכרונות לא נעימים שהייתי מעדיפה להדחיק ולא להעלות מחדש.

אני רוצה לפתוח בהתנצלות.

כבר הרבה שנים שאני חושבת עליכן מחשבות לא-אוהבות.

עד גיל 12 לא ממש התייחסתי אליכן יותר מידי. אך בגיל 12 או 13, כשלכל הבנות בכיתה כבר הייתה חזייה חוץ ממני, הייתי עומדת שעות ארוכות מול המראה ומנסה לזהות כל סימן קטן של גדילה שלכן. אפילו צבטתי אתכן בחזקה פעם אחת כדי לנסות להגדיל אתכן בכוח.

כשהבנים היו אומרים לי שקיר עקום לעומתכן, ממש התחלתי לפתח טינה ושנאה כלפיכן. וגם התחלתי לסגל לעצמי את המנהג של השוואה שלכן לשדיים של בנות אחרות סביבי.

במקביל ראיתי את החברה הכי טובה שלי מהכיתה, שהייתה במקרה אחת הילדות הכי מפותחות מינית, מסגלת לעצמה הליכה שפופה כדי שלא להבליט את השדיים שלה, כי גם עליה הבנים היו יורדים על הגודל. המצב הזה בלבל אותי – מה הגודל שלכן אמור להיות כדי שלא נהיה אנחנו הבנות מושא ללעג? רק בינוני זה בסדר?

ככה התחילה אצלי ההתניה שהגוף שלי, ובפרט אתן, השדיים = משהו כאוב, לא נעים, לא מספיק טוב, משהו שיש להתבייש בו; מושא ללעג עצמי ושל הסביבה. 

בכיתה ז' או ח' סופסוף קיבלתי את החזייה המיוחלת, אך עדיין הרגשתי שאתן לא מספיק גדולות.

גם שפטתי את הגודל והצבע של הפטמות. מה שלא עשיתן, אתן פשוט לא נראיתן כמו השדיים מהמגזינים, הסרטים, אפילו סדרות הילדים.

בהמשך סיגלתי לעצמי אמונה שאף בן לא ירצה להיות איתי בגלל הגודל שלכן. בכיתה י' הופתעתי כאשר בנים התחילו להתעניין בי, כלומר, איך הם יכולים להמשך אליי למרות הגודל (או יותר נכון – הקוטן) שלכן?

כשהתחלתי לקיים יחסי מין, הייתי מתביישת להתפשט באור.

חששתי שישפטו אתכן כמו שאני שופטת אתכן. האמנתי שכל אחד שיהיה איתי כנראה יעזוב מתישהו לטובת מישהי עם שדיים יותר גדולות. בשלב הזה גם התחלתי לחוש בושה על עצם העובדה שהגודל שלכן מפריע לי. הרי אני בחורה נאורה ולא-שטחית אז זה בכלל לא אמור להפריע לי נכון?!

בשנות ה-20 המוקדמות שלי התחלתי בתהליך של חקירה וגילוי עם הגוף שלי, והמצב השתפר קצת.

כבר לא התביישתי להתפשט באור ושפטתי אתכן קצת פחות. ועם זאת, עדיין לא הצלחתי להביא שלום מלא ליחסים שלי אתכן. כל הגברים שהייתי איתם (כמעט) העריצו אתכן, התייחסו אליכן בהמון אהבה ותשומת לב, וחלקם אפילו הרעיפו עליכן שבחים מילוליים באופן ספציפי. אך גם הם לא הצליחו לשכנע אותי לאהוב אתכן כמו שאתן. כשהרעיפו אהבה, חוויתי לרוב כווץ ואי-נעימות.

בגיל 24 נכנסתי להריון – ואז הכל השתנה.

פתאום הייתי מאוהבת בכן לחלוטין! לא רק שהייתן גדולות, עגולות ומהממות בעיני, אתן גם הזנתן באורח מופלא את התינוקת שלי במשך כמעט שנתיים, ולאחר מכן תינוק נוסף במשך עוד שנתיים.

הייתי בהוקרה והודיה אליכן ואל הכוח המסתורי שלכן לספק חיים לילדיי באופן כל כך מדויק ומושלם. לראשונה בחיי הרגשתי כל כך נשית ועגולה. זכיתן ל-4 שנים של חסד מהמבט הביקורתי שלי. ואז…הפסקתי להניק את בני השני ואבוי, גיליתי את "תופעת הציצי המפונצ'ר" (כל מי שאי פעם הניקה יודעת על מה אני מדברת…)

אחרי כמעט 4 שנים רצופות של הנקה, אתן נראיתן כמו בלונים מצומקים שיצא מהם האוויר,היתן נפולות וקטנטנות בעיניי וממש נכנסתי לשוק.

מרוב השוק, אפילו היו לי כמה רגעים מוזרים שבהם שקלתי לעשות לכן ניתוח ואז מיד נפנפתי את המחשבה.

אבל פתאום הבנתי למה נשים עושות ניתוחים. הרגשתי כאילו נלקחה ממני הנשיות שלי. לא פחות.

שוב חזרו גם לביקור האמונות הלא-רציונליות, שאף גבר לא יוכל להמשך אליי יותר לעולם וגם אם יהיה איתי הוא יעזוב. וגם חזרה הבושה והאשמה – איך זה שבכלל אכפת לי מדברים שטחיים שכאלה??

למרות שלאט לאט חזרתן להתמלא וכבר לא הייתן מפונצ'רות כל כך, עדיין הרגשתי שאתן לא מספיק יפות וגדולות, במיוחד אחרי "תקופת החסד" 🙂

פאסט-פורוורד עוד כמה שנים ולמרות עוד כמה גברים מעריצים בדרך, עדיין המצב היה דומה ועדיין שפטתי אתכן מאוד והשוויתי אתכן לשדיים של כל אישה שפגשתי. השינוי המשמעותי ביחס שלי אליכן התחיל לפני 3 שנים בערך. גיליתי את הגוף שלי – ואתכן – מחדש.

זה התחיל כשגיליתי את התרגול עם ביצת הג'ייד המופלאה, והתחלתי להכיר את האנרגיה המינית והנשית שלי מקרוב. פתאום הבנתי – דרך הגוף! לא רק שכלית – שלנשיות שלי אין כל קשר לגודל של השדיים שלי. שאני כבר עכשיו נשית מעצם היותי אישה ושאני לא צריכה לעשות שום דבר או להראות בדרך מסוימת כדי להיות יותר נשית. והתחלתי להתחבר אליכן יום יום ולעשות לכן מסאז' מיוחד כל בוקר.

שחררתי אתכן לחופשי, הפסקתי ללבוש חזייה והקפדתי תמיד להשתמש רק בדאודורנט צמחי נטול כימיקלים, כדי לשמור על הבריאות שלכן. בהמשך הבנתי עוד יותר לעומק עד כמה אתן מדהימות בלי קשר למראה שלכן. שאתן ממש "מרכז האהבה" שלי – אתן הרי יושבות משני צידי הלב שלי! למדתי שכשאני מתחברת אליכן ומציעה לכן מגע אוהב ומילים אוהבות, כל הגוף וכל הלב שלי נפתחים.

למדתי גם שגירוי של הפטמות מפעיל ומעורר את המערכת האנדוקרינית שלי, כלומר אתן שומרות על הבריאות והאיזון ההורמונלי שלי. התחלתי לגעת בכן בצורה אוהבת, על בסיס יומיומי, להרעיף עליכן אהבה והוקרת תודה ולנשום פנימה את האהבה שלי אליכן, לתוך הרקמות שלכן ממש.

לאחר כשנה של תרגול אהבה עצמית דרך הגוף, נכנסתי לזוגיות חדשה.

שיתפתי את בן הזוג שלי בחוסר הביטחון שלי לגביכן בצורה גלויה וכנה ובתהליך שאני עוברת אתכן. הוא מצדו, הצטרף כמובן לשורת המעריצים, אך הפעם, בזכות התרגול שלי עם עצמי, קרה פלא – במקום להתכווץ בכל פעם שהוא הרעיף אהבה עליכן, בחרתי לנשום עמוק ולהיפתח.

בדיוק כמו בתרגול שלי עם עצמי, דמיינתי איך בכל נשימה פנימה אני "מרחיבה את המיכל" של האהבה העצמית שלי. וכך נשמתי פנימה את האהבה שלו אליכן, אפשרתי ללב שלי להתרכך ולהיפתח ואפשרתי ליכולת שלי לחוות עונג להתרחב. (יום אחד אפילו גילינו תוך כדי משחק אתכן שיש דבר כזה אורגזמה מהפטמות – השכנים שלנו מאוד סובלים מהרעש מאז, אבל זה כבר נושא למאמר אחר לגמרי… 🙂 )

וכך לאט לאט ובהדרגה, התחלתי לחשוב עליכן ועל עצמי מחשבות הרבה יותר אוהבות. התחלתי להוקיר אתכן בדיוק כפי שאתן – על השנים שבהן הזנתן את ילדיי, על העונג הרב שמתאפשר לי בזכותכן, על כמה שאתן יפיפיות בדיוק כפי שאתן!

היום, אני יכולה להגיד בכנות שיש תקופות מדהימות של אהבה ושלמות, ויש תקופות שאני פתאום שוב משווה אתכן לשדיים של נשים אחרות, או לא לגמרי שלמה אתכן כפי שאתן.

למדתי דרך התהליך הזה שגם קנאה היא רגש אנושי לגיטימי ושהקנאה עוזרת לי לדייק ולהבין – איזו אמונה תת-מודעת מופעלת אצלי עכשיו? ואז לחבק את עצמי במקום הזה, הכואב; החלק בתוכי שלא מאמין שאני ראויה לאהבה בדיוק בדיוק כפי שאני. החלק שמאמין שאני צריכה לעמוד באיזה קריטריון חיצוני דמיוני כדי להיות ראויה לאהבה. אני בוחרת להביא לשם מודעות, מגע אוהב, מדיטציה ותרגול יומיומי של אהבה עצמית פיזית – דרך הגוף.

היום יש לי את הכלים לחזור הביתה לעצמי, ואליכן, שדיים אהובות. 

אני רוצה לסיום לכתוב לכן תודה.

תודה על המסע המופלא שעברתי אתכן ב-22 השנים האחרונות. תודה שאתן ממשיכות יום יום לעטוף את הלב שלי משני הצדדים. תודה שאתן תורמות לבריאות ההורמונלית שלי, להנאה ולעונג שלי וליכולת שלי לחוות אהבה ללא תנאי. תודה שאתן מרחיבות את המודעות ואת הלב שלי. תודה שהזנתן את ילדיי במשך 4 שנים בצורה כה מושלמת. תודה על היותכן, יפות, עגולות ונשיות, בדיוק בדיוק כפי שאתן. תודה תודה תודה. אני אוהבת אתכן.

אפרת

ולכל מי שקוראת את השורות האלה, כדי לתמוך בך בתהליך הזה של אהבת גופך בדיוק כפי שהיא – הכנתי לך ערכת אהבת-הגוף במתנה – הכוללת הדרכת וידאו שבה אני מדגימה איך לעשות מסאז' שדיים לתרגול יומיומי + מדיטציה לאהבה הגוף להורדה – ממני באהבה.

מזמינה אותך לשתף את המכתב הזה, לדבר על זה, לשלוח את המכתב לחברה אהובה. כל אישה שאי פעם ליוויתי חשבה מחשבות לא-אוהבות על הגוף שלה וספציפית על השדיים שלה בשלב זה או אחר של החיים. רבות מתמודדות עם דימוי גוף שלילי יום יום. אנחנו לא לבד – חשוב מאוד להבין את זה כדי שנוכל יחד ליצור תרבות בריאה יותר של אהבת גופנו בדיוק כפי שאנחנו.