עד לא מזמן, בכל פעם שהיו מתרחשים שינויים או טרנספורמציות בחיים שלי, הייתי מייחסת את זה לגורמים חיצוניים: "זה בזכות התרגול / הספר / המורה / החברה / המנטור / ההומאופתית המדהימה הזו…" הייתי לוקחת את כל הכוח והעוצמה שלי – ומייחסת אותם למישהו או משהו אחר. ובכך כמובן מחלישה את עצמי ואת החיבור לקול הפנימי שלי. יש סיבה מאוד עמוקה וטובה למה הייתי עושה את זה, ותובנה חשובה שעזרה לי לצאת מהמצב הזה, ולהתחיל להחזיר את הכוח לידיים שלי.
לפני כמה ימים הכנתי סרטון קצר למשתתפות של תכנית "מועדון התשוקה", שבו דיברתי על הנושא הכל-כך חשוב הזה, ושיתפתי את התובנה הזו. בעקבות התגובות והדיון הממש מרתק שהסרטון העלה, החלטתי לשתף אותו הלאה, ולהפוך אותו לזמין עבור כל אישה שנותנת את הכוח שלה לאחרים ומחלישה את עצמה שלא במודע.
ממש חשוב לי לשמוע ממך – אז אחרי שתצפי בסרטון, שתפי אותי בתגובות למטה: האם קרה לך שייחסת את הכוח שלך למישהו או משהו חיצוני? מה עזר לך להחזיר את הכוח לידיים שלך? ממש מחכה לשמוע את החכמה והתובנות שלך.
שלך באהבה,
אפרת
הנה כל הפרטים על התוכנית הכי מקיפה שלי ליצירת חיים מלאי תשוקה, חיוניות, שמחת חיים ואש פנימית ממגנטת
את מקסימה, וגם התובנות שלך!
תודה!
הי אפרת ותודה על הסרטון.
אני חושבת שאת בהחלט צודקת ויש לנו נטיה לחפש בחוץ במקום בפנים… בחוויה שלי זה לא היה "לתת את הכוח שלי לאחרים" אלא לחפש לשאוב כוח מבחוץ, באמצעות אחרים. לחפש את הישועות ואת הגאולה שלי בעזרת "גדולים יותר" ממני… כי בלעדיהם לא יהיה לי כח חלילה..
לרוב מה שקרה זה שחוויתי אכזבה כי בסופו של דבר גיליתי ש:
או שאין להם את מה שאני מחפשת
או שמה שיש להם לא מדוייק לי
או במקרים שאכן הם היו שליחים יקרים וטובים לקדם אותי הלאה, הרי שהיה לי ברור שמה שהביא לשינוי באמת זה לא הם אלא אני. ז"א שבכל מקרה אם אני לא הייתי בשלה/מוכנה/בעניין הרי שכל מה שהיה להם לא היה פועל עלי, ולא משנה כמה סדנאות הייתי עושה וכמה טיפים הייתי מקבלת מהם.
אז למה מאכזב? כי מסתבר שלפעמים קשה לנו לקבל/לפרגן לעצמנו יכולות. משום מה אנחנו עדיין (וגם אני) מחפשות מישהו ש"יציל אותנו" (מעצמנו…), למרות שבפנים ברור לנו שרק אנחנו יכולות באמת להציל את עצמנו ולהיות הגורם לשינוי או התפתחות.
למרות זאת, התובנה הזו עדיין לא ממעיטה באהבתי והערכתי לכל השליחים הטובים שזכיתי להם בדרך… זה פשוט כיוונן אותי להיות ממוקדת פנימה , ובעיקר לא לשכוח לפרגן ולהודות לעצמי על האומץ, הנכונות, והרצון להיות יותר טובה, ללמוד את עצמי ולהשתפר.
ואחרי כל זה, אני מאמינה ויודעת שגם הכוחות שלי הם בסופו של דבר מתנה שקיבלתי מהבורא… אז אני זוכרת שגם כשאני מתפללת לעזרה מלמעלה זה חייב להיות בו זמנית מסונכרן ל"פנימה".
אין לי ספק שאת בדרכך עוזרת להמון נשים להתחבר פנימה.. יישר כח!
מרגש מאוד, תודה על השיתוף!
הי אפרת,
תודה רבה על הפוסט והסרטון והקורס המדהים.
אני אוהבת את הצניעות שלך, הכנות וההעצמה.
ולעניין הכוח שלי שנובע ממני והוא שלי – זה נכון במידה רבה. אני מזמנת לחיי מה שנכון ומתאים.
כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע. אם זה אדם, ספר או כל דבר אחר.
וגם נכון שלא כל מי שקורא ספר מסוים מבין ומיישם אותו כמוני. יש כאן שיתוף פעולה בין הספר או המורה ליכולת ולמוכנות שלי ללמוד וליישם. לכן כמורה האחריות שלך מוגבלת.
ובכל זאת, כשמישהו או משהו משפיע עלי – אני קודם כל מוקירה לו תודה, כי בלעדיו לא היתה הלמידה הזאת ושנית, אני ממליצה לאחרים לקבל את אותו מידע והשראה ממקור ראשון.
אני ממליצה לנשים להכיר אותך וללמוד ממך.